נסים נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

ב"כ התובעת- עו"ד אבירם

ב"כ הנתבע- עו"ד גב' קומט, עו"ד גב' עופרה מילבאום

פסק דין

1.ביום 25.12.98 חתמה הגב' דניאלה נסים (להלן "התובעת"), ביחד עם לווה נוסף (אביה) וחברה פרטית (עמוס נסים בע"מ) על הסכם הלוואה בבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן "הנתבע"), בסכום של 400,000 ₪ בריבית משתנה, לתקופה של 27.5 שנים. להבטחת פירעונה של ההלוואה משכנה התובעת דירה בת 3 חדרים הידועה כגוש 6126 חלקה 197/3 (להלן "הדירה") אותה קיבלה מאביה בהעברה ללא תמורה.

2.בשל אי עמידה בפירעון ההלוואה, שלח הבנק לתובעת מכתב התראה, והזהיר כי יפעל בהליכים למימוש הדירה הממושכנת. בפברואר 2004 הודיע אביה של התובעת כי מצא לה קונה וביקש לדעת מהי יתרת החוב. ביום 14.3.04 הודיע הבנק לאב על היתרה. בסופו של דבר, באותה עת לא נמכרה הדירה, ההלוואה לא סולקה והבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימושה.

3.ביום 9.2.05 נרשם צו ניהול ע"י כונס הנכסים. צו זה תוקן ונרשם על שמו של עו"ד רן מרכוס ביום 13.2.05.

4.ביום 19.7.05 נחתם בין הבנק לתובעת הסדר תשלומים לסילוק החוב שהצטבר בתשלומי ההלוואה בסכום של 25,949 ₪. התובעת סילקה את החוב, אולם שבה ופיגרה בתשלומים החודשיים שלאחר מכן. ביום 27.9.05 וביום 27.10.05, שב הבנק ושלח מכתבי התראה לתובעת. כך גם ביום 19.3.06 וביום 10.5.06.

5.ב-18.6.07 חתמו הלווים על תוספת להלוואה, בה קובעה הריבית המשתנה שנהגה עפ"י הסכם ההלוואה המקורי, והועמדה על 4.66%. בסעיף 5 תוספת נכתב כי "פירעון מוקדם של ההלוואה במסלול הריבית הקבועה מחויב בעמלת פירעון מוקדם." זאת, בשונה מההסכם המקורי ובאי חיוב בעמלת פירעון מוקדם בהלוואה בריבית משתנה.

6.בשנת 2008 ביקשה התובעת לסלק את ההלוואה ולבקשתה הוצאו לה מספר מכתבי כוונות המעידים על יתרת החוב במועד כל מכתב. במכתב הראשון, מיום 16.1.08 ננקב סכום של 404,500 ₪, ובמאוחר יותר, מיום 16.4.08 נקבע הסכום ל- 407,100 ₪, שמתוכם מהווים 19,437 ₪ עמלת הפירעון המוקדם.

7.ביום 7.5.08 נחתמה העסקה למכירת הדירה. באותו יום פנתה לנתבע וביקשה מכתב כוונות נוסף. הפעם ננקב בו סכום של 432,500 ₪ ואילו עמלת הפירעון המוקדם הועמדה על סכום של 22,542 ₪. ביום 15.5.08 סולקה ההלוואה על פי מכתב כוונות שהוצא באותו יום על ידי הבנק, לסכום של 432,500 ₪ שמתוכם מהוה עמלת הפירעון 22,542 ₪. התובעת שילמה סכום זה תחת מחאה.

8.לטענת התובעת הינה זכאית לפרוע את ההלוואה על פי מכתב הכוונות שהיה בתוקף בעת כריתת החוזה ושנקב בסכום של 407,100 ₪ וכי הגדלתו של הסכום חסרת תוקף משפטי. עוד הינה טוענת כי לא הוסברה לה חובת התשלום, הסותרת את הוראות בנק ישראל לגבי עמלת פירעון מוקדם- ולפיכך יש להשיבה.

9.בנוסף טענה התובעת כי הבנק גבה ממנה גם שכר טרחת כונס נכסים בעוד בשיום סילוק ההלוואה טרם אושר שכר טרחתו על ידי ראש ההוצאה לפועל וגם אותו יש להשיב. בנוסף נתבעו 50,000 ₪ בגין עגמת נפש. בסיכומיה טענה התובעת כי הבנק התנהג בעזות מצח במרמה וניסה להכשיר, לאחר מעשה, מעשים שלא ייעשו, הן חוקית והן מוסרית.

10.טענות הבנק

ראשית טען הבנק כי התובעת לא לקחה את ההלוואה, לא שילמה את התשלומים האמורים ולא ניזוקה. טענה זו להעדר יריבות חוזקה בעדותה של התובעת כי אין היא יודעת דבר וחצי דבר על התשלומים, מכתבי הכוונות,ההחזרים או הנזקים: "בכל מקום שכתבתי אני כאילו שכתבתי אבי"(עמ' 4 לפרו'). מכאן, שהתובע הנכון להגשת התביעה הינו האב, שכזכור חתום אף הוא על מסמכי ההלוואה.

11.לטענת הנתבע לא עמדה הלווה בהסכם וביום 12.10.04 עמדה יתרת חוב הפיגורים על 23,410 ₪ , לא כולל הוצאות משפטיות ושכר טרחת עורך דין. משלא נענתה הלווה להתראה שנשלחה אליה, מונה עו"ד מרכוס ככונס נכסים בתיק הוצל"פ שמספרו 01-03563-74-5 (החלטה ממיום 13.2.05). התובעת אכן פנתה וביקשה להסדיר את החוב , כפי שנעשה בהסכם (נספח ח') אשר לא כלל הוצאות משפטיות ושכ"ט עו"ד. אלו נקבעו על פי תקנה 3 לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת כונסי נכסים) תשס"ב. הואיל והכונס זכאי אף לשכ"ט לפי תקנה 4, חויבה התובעת גם בסכום זה, בתחילה כפיקדון, ולאחר מכן הוגשה בקשה מתאימה לראש ההוצאה לפועל, שאשרה. לטענת הבנק, מקנה תקנה זו את זכאותה לגבות את שכר הטרחה, בין לפני החלטת ראש ההוצל"פ ובין לאחריה.

12.באשר לעמלת הפירעון המוקדם טען הבנק כי הריבית הקבועה הועמדה על 4.66% בעוד שההלוואה המקורית נשאה ריבית של 6.69%. לטענתו, הוסבר ללווה, ואף ניתנה חתימתה לתדרוך (נספח ג' 1 לתצהיר הנתבע) שקיבלה בעת החתימה על התוספת להסכם, בה נתנה הסכמתה לשלם את עמלת הפירעון המוקדם.

13.הנתבע אף טען כי מכתבי הכוונות שהוצאו על ידו אינם מהווים התחיבות של הבנק כלפי הלקוח וכי הסכומים בהם משתנים מעת לעת, על פי מצב החשבון.

14.דיון

דין תביעה זו להידחות.

באשר ליריבות- הוכח כי הטענות, הכספים, המהלכים, ההבטחות, ככל שניתנו כאלו, המצגים והעדרם- כל אילו אירעו בין האב לבין הבנק. הכסף והנזקים- אף הם שלו.